חמש המצאות מהפכניות (שלא שינו כלום)

ההמצאה המהפכנית הזו כל כך לא מהפכנית שאפילו סרטי מדע בדיוני לא הצליחו להעביר אותה כהמצאה חשובה. עד עכשיו הצלחנו להמציא מכוניות שמחנות את עצמן ונוהגות לבד, אבל עכשיו מדענים רוצים לקחת את זה לשלב הבא ולייצר מכוניות שיודעות לנהוג באופן עצמאי לחלוטין גם בתנאים קשים. אם לרגע מכוניות שיודעות לנהוג באופן אוטונומי נראות לכם כמו רעיון טוב, כמו מהפכה חיונית או כמו המצאה שלא תהרוג אתכם ואת כל מי שאתם אוהבים – תחשבו שוב.

 

הבעיה הגדולה בהעברת הבעלות על הרכב לרכב עצמו היא העובדה שבסופו של יום, לא משנה עד כמה מתקדמת הטכנולוגיה, עדיין מדובר ברובוט בעל מודעות מוגבלת ביותר. יש סיבה שאפילו בסרט עתידני כמו "אני, רובוט" וויל סמית' עדיין נוהג ברכב בעצמו כשצבא של רובוטים מתוחכמים תוקפים אותו ואיכשהו נכשלים – כדי שהוא יתחמק מהסכנות. תגידו מה שתגידו על טעויות אנוש, מספיק באג אחד קטנטן כדי לגרום לרכב לחשוב שהדרך מלפניו פנויה כשהיא בעצם לא, והתוצאות עלולות להיות הרסניות, גם בלי עשרות רובוטים שנשלחו להרוג אתכם.

 

רק תחשבו על האפשרות שהחיים שלכם ושל יושבי הרכב תלויים בתוכנה ובמכונה, שניהם יכולים להחליט בכל זמן שירצו שהם מתחפשנים וזורקים אתכם לתהום כי נראה להם שהכביש מלפנים הוא פנייה ימינה. אם כך, הרי שעליכם להיות ברכב כל הזמן, וגם להיות עירניים לכביש על מנת להיות מוכנים לקחת את העניינים לידיים כשהרכב יחליט שהוא שונא אתכם. זה כבר אומר שלא תוכלו לשלוח את הרכב לאסוף את הילדים מהגן, וזה דווקא בסדר – אחרת איך אתם מתכננים להכניס את הילדים לרכב? אי אפשר להשאיר אותו פתוח אחרת הוא ייגנב בצומת הראשונה. כל שיטה לזיהוי אינדיבידואלי תכריח אתכם להתעסק עם מאגרי מידע, דבר לא גמיש מספיק במקרה ותירצו להסיע אדם חדש, וניטור דרך מצלמת ווידאו משמעותו שכבר עדיף להיכנס לרכב ולנסוע בעצמך, אם אתה כבר צופה בנעשה בכל מקרה. מכונית שנוסעת בעצמה לא תעניק לכם שום נוחות שה-"Cruise Control" לא מעניק כרגע. וביננו, מי משתמש ב-Cruise Control על בסיס יום יומי?

 

עלויות הביטוח עקב התאונות התכופות יפלו כנראה על יצרניות הרכב, ובאמת הגיע הזמן שנממש את ה-128% מס שאנחנו משלמים.

 

אה נכון, כמעט שכחנו.
כמו אופציית השיוט ברכב, שיחות ווידאו הן עוד פיצ'ר שאנחנו לא משתמשים בו על בסיס יום יומי. שיחות ווידאו היו קיימות עוד בשנות ה-30, ויחסית לטכנולוגיה ותיקה כל כך היינו מצפים לשימוש קצת יותר נפוץ: בארצות הברית, רק כשבעה אחוזים מכלל אוכלוסיית המבוגרים (18+) השתמשו אי פעם בשיחות ווידאו מסוג כזה או אחר. מלבד בקהילות החירשים, ההמצאה הזו פשוט לא הביאה את המהפכה המבוקשת, וכמעט כולנו עדיין מעדיפים לתקשר באמצעות קול בלבד.

התשובה פשוטה למדי: להיחשף וויזואלית לצד השני של השיחה זה פשוט דבר לא נוח בכלל. זה מחייב אותנו להחזיק את המצלמה מול הפנים שלנו בכל זמן נתון, זה מסתיר כל דבר אחר שנרצה לעשות, זה לא הכי נוח בידיים והכי גרוע, זה לא מאפשר לנו לדבר בעירום.

אבל כל אלו הם לא יותר מהפרעות קטנות שאפשר להתרגל אליהן. הסיבה האמיתית מלוכלכת הרבה יותר: יש לנו מה להסתיר. לחשוף את הפנים שלנו ואת הסביבה שלנו לצד השני של השיחה בקושי משאיר לנו מקום לשקר וכמעט אפס תירוצים לנתק את השיחה כשלא נוח לנו לדבר. גם אם חבריכם יכחישו את זה לחלוטין, היו בטוחים שהידיעה שהם יהיו מחוייבים לספר את כל האמת לגבי מקום הימצאם ועיסוקם מגרדת להם את החלק האחורי של המוח, דוחקת בהם להעדיף שיחה ווקאלית בלבד. ואתם יודעים שאתם לא שונים מהם משום שהצורך לשקר, או לפחות להיות מסוגלים לשקר כשזה נוח או הכרחי, הוא צורך עמוק ופרימיטיבי שטמוע בכולנו.

כמו הרבה מהפכות אחרות, גם מהפכת שיחות הווידאו, זו שאנו רואים בסרטי מדע בדיוני בצורת הולוגרמות, כנראה לעולם לא תתרחש כל עוד אנחנו מין מלוכלך ובוגדני.

הכולסטרול שלנו יסתדר יופי בלי פיצהבורגרים.