Rust: יומן מסע מצמרר | אינדיאנז‎

אני אקדים ואומר שהכתבה הנוכחית היא בעיקר יומן שמתאר את השבוע הראשון שלי בז'אנר הישרדות שאליו נקלעתי לראשונה. Rust של Facepunch Studios, הסטודיו שהביא לנו את Garry's Mod ובראשם גארי ניומן, הוא סוג של משחק אינדי שהגיע אלינו במקביל ל-Day Z.

 

סימון "קול ההגיון" בחר שלא להצטרף אלי לחוויה כי הוא מעדיף להתרחק ממלכודות זמן כאלה.

 

יום שבת בצהריים, יום חמים ונעים. יצאתי לטייל הרחק מהמחשב ומהטלוויזיה לשם שינוי, עד שחבר התקשר כדי לספר לי על המשחק החדש וכמה הוא אדיר. אלה היו 13 דקות מאוד מהנות בחוץ.

 

חיכיתי הרבה זמן כדי ש-DayZ  יצא כמשחק שלם, ולא הסתכלתי ימינה או שמאלה מבחינת משחקי הישרדות. אבל חבר טוב המליץ, לא ננסה? רכשתי את המשחק ב-19.90 דולרים דרך Steam. הפעלתי סקייפ, התקשרתי לחבר, לחצתי על האייקון של המשחק וכך התחלנו לחפש שרת להיכנס אליו ביחד.

 

 

ואז התחלנו… נולדתי לעולם עירום כאשר יש ברשותי סלע, לפיד ותחבושות. בגרסה חדשה יותר הוסיפו מכנסיים.

 

חבר: איפה אתה?

אני: לא יודע…

חבר: טוב, אנחנו צריכים למצוא אחד את השני לפני שיחשיך

 

נתקלנו בכביש וכל אחד ניסה לנחש לאן לרוץ. אחד רץ לכיוון השמש ואחד בכיוון הנגדי, בתקווה למצוא אחד את השני. כל הזמן הזה מד הרעב שלי ירד, אבל בסך הכל הייתי מאוד אופטימי. אחרי כמה דקות ריצה על הכביש, כאשר מדי פעם אני רואה מרחוק זומבי או זאב ונזהר לא למשוך את תשומת ליבם, המשחק הרגיש לי משעמם.

 

הגעתי לעיירה שהכביש חוצה אותה, שמחה וששון! גם החבר הגיע לשם מהצד השני. אף פעם לא שמחתי כמו ששמחתי אז לראות גבר ערום רץ לכיווני. תן לי קצת אוכל אמרתי לו. נתן לי. אכלתי. ואז הגיע דוב והרג אותו. ככה נזרקו להן לפח 30 דקות משחק…

 

כמשחק שאמור להתנהל בעולם פוסט אפוקליפטי, אני דמיינתי אותו כדומה יותר ל-Fallout או לפחות ל-Resident Evil, אך העולם של המשחק נראה יותר כמו האי של Lost – עם הרבה טבע, וקצת מאוד נופים אורבניים.

 

המשחק כרגע בשלבי אלפא וככה הוא נראה. הגרפיקה לא מרשימה בכלל, וכל ממשק המשתמש רחוק מאוד מלהיות ידידותי. אבל זה לא משנה – אל תסתכל בקנקן אלא בקרינה שבתוכו.

המשחק כולל מערכת נחמדה של יצירת חפצים (crafting). בעזרת משאבים שמלקטים ניתן ליצור חפצים ומבנים – אחד מאותם חפצים הוא שק השינה. אם הדמות שלכם מתה מבלי שיש ברשותכם אחד, אי אפשר לדעת איפה תופיעו במפה כשתחזרו לחיים. לכן, אחרי שהחבר נטרף על ידי דוב, התחלנו שוב את החיפושים. בזמן הזה עוד שני חברים הצטרפו, ועכשיו כולם חיפשו את כולם.

 

כשהם מצאו אחד את השני, אני עדיין רצתי על הכביש. ואז ירד הלילה. החושך במשחק הוא נוראי, לא רואים כלום ולהדליק לפיד או פנס משמע להסתכן בכך ששודדי דרכים ימצאו אותך ויהרגו אותך. בשלב הזה התחלתי להרגיש את הניכור והפרנויה של המשחק.

 

בסופו של דבר מצאתי אותם, אחרי שרצתי במעגל מספר פעמים. החברים כבר הקימו את המחנה, אגרו משאבים, בנו בקתות ובישלו אוכל. כולנו הלכנו לישון בשקי שינה ופרשנו מהמשחק לאותו היום.

 

 

התעוררתי בבקתה ומיד יצאתי החוצה להתחיל לחפש משאבים כדי לגדר את המחנה, החברים הצטרפו אלי. משום מקום הגיע אדם זר למחנה. בגלל שהמשחק מאפשר דיבור עם אנשים לפי המרחק, כך עשינו. היינו מאוד נחמדים ולא עלה על דעתנו להרע לו.

 

היה לו מבטא אוסטרלי והוא נשמע באזור גיל 30. אחרי שיחה קצרה נתנו לו קצת אוכל והוא המשיך לדרכו. אנחנו המשכנו לשפץ את המחנה ולאסוף משאבים במשך 4 שעות וכך גם סיימנו את היום.

 

 

 

היום המשחק הראה את פרצופו האמיתי.

 

ממש קל ללכת לאיבוד במשחק וזה מאוד מתסכל. גם כשאתה מבין איפה המחנה שלך, הכל פשוט נראה אותו דבר. לוקח המון זמן להבין את הטופוגרפיה של העולם – אבל זה משחק הישרדות, אז אין על מה להתלונן ואין לצפות לרחמים.

 

מסתבר שכשחבר היה מחובר לבד במשחק והתעסק בענייניו מוקדם יותר ביום, האוסטרלי הנחמד מאתמול חזר עם שלושה חברים, הרג אותו, ובזז לנו את כל המשאבים. המציאות טפחה לנו על הגב.

 

הבנו שאם נפגוש את האוסטרלי הזה שוב אסור לנו לגלות רחמים. עדיין לא מצאנו לנכון להוציא את התסכול שלנו על ההולכים והשבים שפגשנו.

 

תוך כדי המשחק ניגש אלי עוד בחור שהציג את עצמו כאירי. הוא שאל אותי אם אני רוצה לבוא איתו לראות את המבנה שהוא בנה, וחשבתי לעצמי למה לא. הלכתי אחריו לקרבת מקום וברגע שהגענו לבית שלו, פרצו מהמחבוא שני אנשים, ירו בי וצחקו צחוק מרושע. הרגשתי מחולל, יכלתי לטעום את הכעס בפה.

 

לקראת סוף היום הגיע עוד עובר אורח למחנה שלנו. הפעם לא לקחתי סיכון, רדפתי אחריו ויריתי לו בגב עם אקדח. האמת שהרגשתי רע אחרי זה, ואני חייב לציין שאף משחק לא הצליח להוציא ממני כאלה אמוציות אמיתיות, ושאלות מהותיות כמו המשחק הזה.