Intel Core i7 (Nehalem) & X58 Chipset עם הצגת ארכיטקטורת ה-Core 2 בתחילת 2006, חזרה אינטל להוביל ביד רמה את שוק מעבדי ה-X86 והפסיקה את עידן שלטונה ללא עוררין של AMD ומעבדי ה-Athlon 64 שלה בשנים שקדמו לכך. או אז גם החליטה אינטל לאמץ תבנית פיתוח חדשה לפיה תציג החברה מדי שנה התפתחות טכנולוגית בדמות תהליך ייצור חדש או ארכיטקטורה חדשה. תבנית זו זכתה לשם טיק-טוק (Tick-Tock), כאשר ה"טיק" הוא הצגת טכנולוגית ייצור חדשה המאפשרת מזעור נוסף של הרכיבים בארכיטקטורה הקיימת ושנה לאחר מכן, ה"טוק", הצגת ארכיטקטורה חדשה. כך הוצגה טכנולוגית הייצור ב-65nm בשנת 2005 (טיק) ולאחריה בשנת 2006 הוצגו ראשוני המעבדים בטכנולוגית Core 2 (טוק). ב-2007 הוצג תהליך ייצור של 45nm יחד עם מספר שיפורים שהביאו לנו את מעבדי הפנרין (Penryn) והוולפדייל (Wolfdale), וכעת לאחר שתהליך היצור ב-45nm משופשף ובשל, מציגה אינטל ארכיטקטורת מעבד חדשה הידועה בשם הקוד נהלם (Nehalem), בה נדון בהרחבה בסקירה זאת. השלבים הבאים בתכנית ה-"טיק-טוק" הם הצגת הווסטמר (Westmere), מעבד שיבוסס על הארכיטקטורה של נהלם עם מזעור ל-32nm המתוכנן להגיע לשוק במהלך 2009 ולאחר מכן הצגת ארכיטקטורה חדשה בשנת 2010 המכונה כעת סנדי ברידג' (Sandy Bridge). האופק התכנוני של אינטל כולל גם את המעבר לטכנולוגיית יצור של 22nm בשנת 2011 בשם אייוי ברידג' (Ivy Bridge) והצגת ארכיטקטורה חדשה בשנת 2012 בשם הסוול (Haswell). ארכיטקטורת ה-Core 2 הנמצאת בבסיסם של מעבדי אינטל הנוכחיים, כפולי ומרובעי הליבה כאחד – גם אם מציגה עליונות בביצועים מול מעבדי AMD – אינה חפה מחסרונות. כזכור, אינטל נטשה את טכנולוגיית ה-Netburst שגרמה לקשיים רבים והוכחה כנחותה מול מעבדי ה-Athlon 64 של AMD. לכן, היא הייתה חייבת למצוא במהירות ארכיטקטורה חדשה עליה תבסס את דור המעבדים הבא ובחרה בנתיב פיתוח מואץ של ארכיטקטורה קיימת לניידים (Pentium M), שהניב את ליבת ה-Conroe במחיר פשרות הנדסיות. ליבת ה-Conroe תוכננה במקור להיות שבב דו-ליבתי ולא השתנתה באופן משמעותי מאז השקתה, כאשר גם המעבדים הנוכחיים של אינטל בעלי ארבע ליבות (Yorkfield) עדיין מבוססים על אותו תכנון בסיסי ומורכבים למעשה משני שבבים כפולי ליבה (Wolfdale) השוכנים באותו מארז, מבנה המכונה MCM (ר"ת Multi-Chip Module). בעיה נוספת היא חוסר המודולריות בתכנון, שכן אותה ליבה בסיסית משמשת עבור כל היצע המעבדים, בשינויים מזעריים של גודל זיכרון המטמון ותדר הליבה וה-FSB ולעיתים תמיכה או אי תמיכה בתכונה מסוימת כגון וירטואליזציה. מעל הכול, ישנה כמובן התלות באפיק ה-FSB המיושן, המציב מגבלות של רוחב פס בגישה לזיכרון. כל אלה לא היוו עד כה מכשלה בפני מעבדי אינטל לכבוש את כתר הביצועים כמעט בכל תחום אולם עם חלוף הזמן והיתרון היחסי שמציגה AMD בשוק השרתים, אינטל הייתה חייבת לטפל בכל המגבלות הקיימות, לכלול בארכיטקטורת נהלם החדשה פתרונות מובנים לבעיות המרכזיות ולהתבסס על תכנון מודולרי שיאפשר הצגת פתרונות יעילים לכל טווח המעבדים, לשרתים, מחשבים שולחניים, וניידים. ארכיטקטורת הנהלם, כפי שנציג מיד בהרחבה, תוכננה מראש להתאים לכל קו המעבדים בצורה יעילה, החל ממעבדים למחשבים ניידים בעלי שתי ליבות וכלה במעבדים בעלי שמונה ליבות לשרתים מרובי מעבדים. תכנון המעבד כולל שיפור כמעט בכל תכונה יחסית לדור הקודם ולמעשה חייב תכנון יסודי מחדש של חלקים רבים במעבד ומהווה את השינוי הארכיטקטוני המשמעותי ביותר מאז הצגת ה-Pentium Pro בשנת 1995.
קצת באיחור
קצת באיחור אבל אחלה כתבה תמשיכו כך! 🙂
עוד יותר באיחור
אבל בהחלט סקירה מקיפה וטובה.
תודנה רבה
[…] התחיל בתושבת האקסטרים LGA1366 ומעבדי ה-Core i7 הראשונים, ביניהם Core i7 920. מעבד זה הציע […]