הטכנולוגיה מאחורי ה-AM2
השם AM2 מתייחס לתושבת המעבד, המכילה 940 פינים לעומת התושבת הקודמת, בעלת 939 פינים. ברור כי לא היה צורך ממשי בשינוי התושבת, שכן תוספת של פין יחיד אינה מייצגת שינוי מהותי של המעבד, אך עם זאת רצו ב-AMD להימנע מבלבול אצל הצרכנים בנוגע לסוגי הזכרון בהם המעבד תומך.
כפי שנראה בחלק הבא של הסקירה הטכנולוגית, השוני המהותי העיקרי בין מעבדי ה-AM2 ומעבדי ה-939 הוא הזכרון בו הם עושים שימוש, כאשר מעבדי AM2 תומכים בזכרון DDR2 (ידוע כי זכרון ה-DDR אינו תואם לזכרון ה-DDR2 ומלבד ההבדלים הפיזיים ישנם הבדלים טכנולוגים מהותיים).
מלבד השינוי הפיזי של תושבת המעבד, שונה מעט גם מנגנון העיגון של גוף הקירור ללוח. כפי שניתן לראות מהתמונות, המנגנון דומה למדי כאשר גוף הקירור עדיין מתחבר באמצעות "קליפס" הנתפס בשני צדי התושבת, אך בתושבת ה-AM2 החליטה AMD לחזק את אחיזת התושבת בלוח האם עצמו ולהוסיף שני ברגים נוספים ליציבות מוגברת, על חשבון שתי בליטות בכל צד של התושבת המשמשות לעיגון גוף הקירור.
למרות השינויים הפיזיים החיצוניים, השינוי החשוב והמהותי ביותר נמצא בתוך המעבד, והוא המעבר משימוש בזכרון DDR לזכרון DDR2. אתם ודאי זוכרים כי לפני מעט יותר משנתיים עברה אינטל להשתמש בזכרונות אלו, בעוד ש-AMD המשיכה להשתמש ב-DDR "המסורתי".
ההבדלים בארכיטקטורות המעבדים של שתי החברות סייעו לאינטל לעבור ל-DDR2 מצד אחד, אך מצד שני הגבילו את יכולתה של AMD לבצע את המעבר בצורה חלקה ומהירה גם כן. עצם העובדה שבקר הזכרון של מעבדי ה-Athlon 64 מצוי בתוך המעבד עצמו אמנם מספקת מספר יתרונות אך מקשה על החברה לעבור מסוג זכרון אחד למשנהו – שכן מעבר שכזה דורש תכנון מחדש של ליבת המעבד (תהליך ארוך ויקר) וייצור מעבדים חדשים לחלוטין.
הבדל נוסף בין מעבדי ה-939 לבין מעבדי ה-AM2 היא טכנולוגית ה-Pacifica שהיא טכנולוגית ה-Virtualization של AMD, כרגע אין אנו רואים יישומים המנצלים את טכנולוגיות ה-Virtualization הן של AMD והן של Intel לכן אין אנו יכולים לעמוד על טיבן ועל ההבדלים בין הגישות של שתי החברות.
אז למה בעצם AMD הייתה צריכה את כל הטרחה הזו? מעבר לסוג זכרון חדש, שינוי תושבת המעבד שדורש ייצור לוחות אם חדשים ושינוי מעבד קיים, במקום לפתח אחד שבאמת יוכל להביס את ה-Core 2? על שאלה זו ניתן לענות רק באמצעות ניתוח פעולת המעבד; כידוע, מעבד מבצע פעולות מתמטיות על מספרים, אך באופן מפתיע אין זה עיקר פעילותו שכן רוב הפקודות המגיעות למעבד עוסקות דווקא בתעבורת המידע לזכרון וממנו.
האתגר הגדול ביותר העומד בפני מהנדסי המעבדים של היום הוא הייעול של תעבורת המידע מהזכרון למעבד. ניתן לשים לב כי תדרי המעבדים גבוהים פי כמה מתדרי הזכרונות, כאשר אנו רואים כיום מעבדים העובדים בתדרים של מעל ל-3GHz ואילו הזכרון המהיר ביותר עובד בתדר של 1066MHz "בלבד".
ברור כי נוצרת כאן בעיה של הגבלת הביצועים על ידי הזכרון, משום שאם רוב הפקודות הן פקודות גישה לזכרון, הרי שהמעבד נדרש "לחכות" למידע ולכן משאבים רבים הולכים לאיבוד.
במהלך השנים נוצרו כמה פתרונות לבעיה זו, כאשר הראשון נקרא Pre-Fetching – כלומר הבאת המידע למעבד מבעוד מועד (כדי שזה לא יצטרך לחכות כאשר המידע אכן יידרש). מנגנון זה הוא מורכב מאוד ודורש חיזוי של המידע שהמעבד עשוי לדרוש בטווח הזמן המיידי.
הפתרון השני הוא הורדת תדר המעבד על מנת לקרב אותו לתדר הזכרון (ובמקביל העלאת תדר הזכרון) – בניגוד למה שרבים חושבים, פתרון זה דווקא מגביר את ביצועי המעבד, חרף העובדה שמהירות השעון שלו בפועל יורדת.
לכן, ברור כי על מנת להתפתח ולייצר מעבדים חזקים וטובים יותר, AMD צריכה לעבור במהירות האפשרית לזכרון מהיר יותר, וזהו לא אחר מאשר זכרון ה-DDR2, אשר תפס תאוצה רבה בתקופה האחרונה והתבסס בשוק הודות למאמציה של אינטל.