מה העיתונאים (והפוליטיקאים) הצווחים כנגד התיקון לחוק לשון הרע שוכחים לספר לנו? - עמוד 3 - אקטואליה ותרבות - HWzone פורומים
עבור לתוכן
  • צור חשבון

מה העיתונאים (והפוליטיקאים) הצווחים כנגד התיקון לחוק לשון הרע שוכחים לספר לנו?


vic07

Recommended Posts

למזלי, בגלל שעדיין לא נכנס התיקון לחוק אני לא חייב לבקש שסילבן שלום יצרף תגובה שלו לפוסט.. אם החוק כבר היה תקף זה יכול להיות פוסט ממש יקר, אתם יודעים מה? ליתר ביטחון אני אחזור והוסיף "לפי מקורות זרים" נראה כאילו שזה עובד לעיתונים..

האם אתה חושב שהפוסט שלך עונה להגדרות בחוק לשון הרע?

קישור לתוכן
שתף באתרים אחרים

  • תגובות 61
  • נוצר
  • תגובה אחרונה

משתתפים בולטים בדיון

אצטרף לטענה כי חוק זה ראוי לעריכה ולשינוי ולעדכון, כמו הרבה חוקים הראויים לכך הרבה הרבה לפניו (כל מה שמתחיל במלה "פקודה" שזו שארית מימי המנדט או הטורקים). התיקון הנוכחי אינו מכוון לשם כך אלא למטרה אחרת לגמרי.

אכן לא משנה את הגדרת לשון הרע ובכך יש לטעמי בעיה מסוימת.

ההגדרה היא "קצת" אחרת מהנכתב לעיל והיא, מתוך חוק איסור לשון הרע התשכ"ה 1965:

לשון הרע הוא דבר שפירסומו עלול

1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו למטרה לבוז שנאה או ללעג מצידם מצידם

השאר תקרא כאן, (העתק -הדבק לא לענין כאן):

http://www.amalnet.k12.il/sites/commun/law/comi0101.htm

קראתי את זה. שמת לב לטעות הענקית שיש שם? מציאת הטעות מושארת כתרגיל לקורא העירני 8) .

הדגש על עלול. (ההדגשה שלי, לא במקור). כשאחד הדיירים אומר באסיפת ועד בית כי חבר הועד גנב מהקופה, או הוא בוגד באשתו עם קטינות, תהיה שאלה במשפט אם אמירה זו עלולה לפגוע בשמו הטוב (אלא אם מדובר בחברה של גנבים שם הגניבה היא הנורמה) או לעשותו לבוז וללעג בעיני הבריות, כלומר שכניו לבנין (אלא אם מדובר בחברה בה הנורמה היא להתעסק עם קטינות). כבר היו דברים מעולם וכבר נפסקו פיצויים בגין אמירות דומות באירועים או סיטואציות שכאלה. השאלה במשפט היתה על אפשרות "עלול" לגרום נזק, ואז נפסקו פיצויים בהתאם.

ההצעה החדשה עלולה לעקר מתוקפה כל התיחסות להיתכנות הפגיעה בשם הטוב כלומר להיתכנות גרימת נזק, שהרי שאלת הנזק כבר אינה רלוונטית.

הנזק הכספי ניתן לכימות למשל בפירסום שהוציא דיבתו של עסק או יצרן וניתן להראות ירידה בהכנסות כתוצאה מפירסום זה.

אז פשוט לא הבנת את החוק. שאלת הנזק מתייחסת אך ורק לנזק כספי (ראה פקודת הנזיקים, סעיף 58). אם הוכחת שנגרם לך נזק כספי, אפשר לפצות אותך בכל סכום שהוא. כמובן שמי שנמצא אשם בהפצת דיבתך ישתדל להראות שהנזק שנגרם קטן. נאמר שלפני חצי שנה אמרתי שבחנות XYZ מוכרים מוצרים מזוייפים. נאמר שבית המשפט מצא שזו לשון הרע. מה הנזק שנגרם?

יכול להיות שבחצי השנה שעברה, המכירות של החנות עלו ב- 20%. אז אולי החנות צריכה לפצות אותי? מצד שני, אולי העליה היתה יכולה להיות 40% אם לא הייתי פותח ת'פה, אולי מסע הפרסום של החנות ושורת הנחות ומבצעים הצליחו לקזז את הנזק. הוכחת נזק כספי אינה דבר קל.

נגיד שאני מודיע ברבים שאנסת שלוש נשים. סביר להניח שהדייט הבאה שלך, אם תשמע את זה, תהיה פחות נלהבת להמשיך איתך בקשר. איך בדיוק אתה יכול להוכיח שזה בגלל השקר שהפצתי ולא בגלל האישיות שלך, למשל? ואיזה נזק כספי נגרם לך בגלל זה? אני יכול לטעון שלו היית ממשיך לצאת איתה היו נגרמות לך הוצאות: מסעדות, , מתנות ועוד. אם היא זרקה אותך בגללי, הרי שכל ההוצאות האלו נחסכו ממך. אז אולי תפצה אותי?

ואם אני משמיץ פנסיונר? אני הרי לא פוגע בהכנסות שלו. ושכן בישיבת ועד הבית? אף אחד מהשכנים לא עושה איתו עסקים, מקמום לא יתנו לו כוס סוכר.

אלא מה, גם לשם הטוב של אדם יש חשיבות. גם אם לא יגרם לך נזק כספי בכלל, אני מתאר לעצמי שלא תרצה שאנשים יחשבו שאתה אנס סדרתי. שם טוב לא מכוסה ע"י פקודת הנזיקים. לכן נוסף סעיף ה"ללא הוכחת נזק". אגב, הוסיפו אותו ב- 1996, עד כמה שאני זוכר. מספיק זמן כדי להרוס את הדמוקרטיה, לא?

שאלת "אמת דיברתי" היא אחת מהגנות המפרסם, כמו גם שאלת תום הלב והענין הציבורי בפירסום (כמדובר שאמצעי תקשורת). המודעות להיות הדברים בגדר שקר יכולה להתיחס רק לאמירה עובדתית (כי עובדה יכולה להיות אמת או שאינה קיימת ואז היא שקר. אמירה המתיחסת לאופיו של אדם על ידי הדיוטות במסגרת קונטקסט מסוים אינה עובדתית, כמו גם כינוי המתיחס לחוסר יושר של אדם או ארגון. (אם אדם מהשורה מגיב על אמירת דעה בתגובה: "אידיוט" אי אפשר לטעון לפגיעה בגלל הבעת נתון עובדתי כי אינו בעל מקצוע מתאים לאיבחון כזה אלא הדיוט מצוי וממוצע). לכן אין בחוק במקורו אמירה מפורשת לחובת הידיעה על היות הדברים שקר, וניתן לתבוע גם אם לא ידע המפרסם כי הדברים אינם אמת ואין חובת חקירה ברמה הנדרשת במשפט לפני הפרסום. טוב או רע זו שאלה אחרת, אבל אין חובה על מפרסם לברר אלא ברמה סבירה את אמיתות הדברים הנכתבים כנתון עובדתי, גם אם יסתבר אחר כך שאינם נכונים. הדרישה הנשמעת כאן לקיום חקירה ברמה המספקת לא להעלאת שאלות שצריכות להתברר על ידי הגורם המוסמך אלא ברמת החקירה המשפטית על ידי המפרסם שאין לו כלל כלים לעריכת חקירה כזו, נועדה לעקר מראש את קיום תחקירים עיתונאיים ברמה המקובלת בעולם וגם בארץ עד היום.

מה? זה לא נכון, חד וחלק. ראשית, רק כמה הודעות מעל זו שלך הבאתי את הצעת התיקון לחוק, הצצה מהירה היתה מראה לך שאין שם שום התייחסות בכלל לשאלת האמת או חוסר האמת שבפרסום וכן אין שם שום התייחסות לבדיקה שערך או שלא ערך המפרסם. כלומר התיקון לחוק בכלל לא משנה את המצב הקיים מבחינה זו!

שנית, הנה לשון החוק (הקיים) המפורשת:

16. (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;

(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;

רואה? לפי סעיף א, אם האמנתי שבאמת אנסת, אתה לא תזכה בתביעה. כלומר זה:

אין בחוק במקורו אמירה מפורשת לחובת הידיעה על היות הדברים שקר, וניתן לתבוע גם אם לא ידע המפרסם כי הדברים אינם אמת

פשוט לא נכון. אם זה שקר אבל אני מאמין שזו אמת, אני פטור.

לפי סעיף ב, נדרשים "אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא" לפני הפרסום. בשום מקום לא אין דרישה ל"רמת החקירה המשפטית על ידי המפרסם". ומי קובע מהם "אמצעים סבירים"? בית המשפט כמובן.

שאלת המטרה לפירסום אכן חשובה אלא שיש בעיה גדולה של הוכחה. כאשר עוסקים בנושא ברצינות, ולא ברמה המגוחכת של כל מיני יצורים הכותבים על "המטרה של אירגוני שמאל היא לעשות נזק למדינה", יש בעיה להוכיח כוונות או רצונות או מטרות. לכן התירוצים להכשרת התיקון לחוק אינם אלא תירוצים להסתרת המכוון.

ומה שאתה כותב כאן אינו בדיוק תמונת ראי של "כל מיני יצורים הכותבים על "המטרה של אירגוני שמאל היא לעשות נזק למדינה""? גם אתה מייחס למי שלא מסכים איתך כוונות, רצונות או מטרות שאינך יכול בכלל להוכיח. למעשה, כפי שהראיתי, גם את העובדות אתה לא מצליח להוכיח - כי הן שגויות.

כלל ידוע במשפט, הן הכללי והן היהודי, הוא כי המוציא על חברו עליו הראיה. רק כאן משום מה מנסים אנשים מאד מסוימים להתחמק מחובת ההוכחה בהתרבות מדאיגה של טענות שלהם על פגיעה בשמם הטוב.

החוק הקיים, בניסוחו ובדרישת רמת הבירור והחקירה שצריך המפרסם לעשות, מטיל קודם את חובת ההוכחה על מי שפירסם (הנתבע בתביעת לשון הרע) ולא על התובע לפגיעה בשמו הטוב.

מה? לא נכון. בכל מדינות העולם, למיטב ידיעתי, חובת ההוכחה בלשון הרע היא על הנילון ולא על המתלונן. זה אמור להיות מובן מאליו. קח שוב את הטענה שלי שאתה אנס סידרתי: אם זה יגיע לבית המשפט, איך בדיוק אתה מתכוון להוגיח שאיך אנס שכזה? האם תצליח להציג אליבי מוצק לכל דקה ודקה מימי חייך? האם תביא לעדות את כל נשות העולם, שישבעו שמעולם לא קיימת עימן יחסי מין בניגוד לרצונן? הרי אין שום דרך מעשית להוכיח שלילה. לעומת זאת אני יכול בקלות להוכיח את הטענה שלי: כל מה שאני צריך לעשות זה להציג שלוש נשים שישבעו שאנסת אותן. גם אם בחקירה צולבת תצליח להוכיח שהן משקרות או טועות או לפחות שסביר להניח שהן משקרות או טועות ובית המשפט יסכים שהטענות שקריות, עדיין תעמוד לי טענת תום הלב (בסייגים מסויימים). לחליפין אני יכול להציג את פסק הדין שהרשיע אותך. כלומר אני יכול בקלות להוכיח את הטענה שלי, לך אין שום להוכיח את הטענה שלך.

אז מה, אתה אנס סידרתי? אני מקווה מאוד שלא...

ושוב, זה סעיף שהיה קיים בחוק מהיום בו התקבל. התיקון המוצע לחוק בכל לא מתייחס לנקודה הזו, כך שהניסיון שלך לייחס למציעי התיקון/המצביעים בעדו/אלו שתומכים בו רצונות אפלים כלשהם בהתייחס לאותה נקודה מנותקים לחלוטין מהמציאות.

הביטוי "ללא הוכחת נזק" אינו מתיחס לאומדן נזק אלא לצורך להציג כי אכן בכלל נגרם נזק (נפגע השם הטוב או נגרמה הצגת התובע באופן נלעג או שבעקבות הפרסום זכה ללעג או לבוז). עצם הטענה כי הפירסום היה עלול לגרום נזק מספק לצורך התביעה, וכאן הבעיה.

וגם זה כמובן לא נכון. פקודת הנזיקים האזרחיים:

58. (א) שקר מפגיע הוא פרסום הודעה כוזבת בזדון בין בעל-פה ובין בדרך אחרת, בנוגע לעסקו של אדם, למשלח-ידו, למקצועו, או לטובין שלו או לזכות-קנין שלו; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד פרסום כזה אלא אם סבל על ידי כך נזק-ממון.

(ב) "פרסום", לענין סעיף זה - כמשמעותו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

סעיף 7 לחוק לשון הרע איפשר במקורו רק פיצוי על נזק כספי. כלומר כל הבחורות שלא מוכנות לצאת איתך אחרי שפרסמתי כתבה בה טענתי שאתה אנס סידרתי לא גרמו לך נזק כספי ולכן לפי הסעיךף הזה אתה לא זכאי לפיצוי, למרות שמעולם לא אנסת אף אחת ואני ידעתי את זה בזמן הפרסום. אלא מה, המחוקק החליט ובצדק שגם לשמו הטוב של אדם יש ערך ולא רק לנזק הכספי שנגרם לו. הפרסום הנ"ל פוגע בשמך הטוב ועל זה מגיעים לך פיצויים. עכשיו המחוקקים חושבים שהסכום אינו גדול מספיק ורוצים להגדיל אותו. אבל עדיין יש להראות שהפרסום היה שקרי ושהמפרסם ידע שהוא שקרי או שלפחות לא ביצע את הבדיקה המינימלית כדי לבדוק את אמיתותו לפני שתוכל לקבל פיצוי.

לגבי איזכור פורום מצומצם - 10 אלף ש"ח פיצוי בגין השמצת "גנב מהקופה" בפורום של אסיפת דיירי בית בית זה מצומצם מספיק? (אירוע עליו נכתב בעבר בפירסומי האגודה לתרבות הדיור לועדי בתים החברים בה). אמירת "את מתעללת בבת שלך" של אמא אחת לאחרת בפגישה של הורים בכיתה בבית ספר תיכון, בפורום מצומצם מאד של 15 איש, שנגמרה בפשרה שקיבלה אישור בית דין ופירסום התנצלות במכתב לכל אחד מהנוכחים בפגישה. זה מספיק מצומצם?

לפי לשון החוק מספיק שההשמצה הגיעה לאדם אחד. יותר מצומצם מזה אי אפשר. אבל שוב, זה החוק מהיום בו התקבל ואין לה שום קשר לתיקון.

בנוסף, ידוע כי נטיית השיפוט נגזרת גם מהסכום המירבי (למרבה הצער לא מהעונש הנמירבי על אנסים ועל המפקירים נפגע שדרסו).

מישהו יופתע שגם זה לא נכון? זה אמנם איתות מהמחוקק לשופט שהקנסות שנגזרים נראים נמוכים מידי, אבל תסמוך על השופטים שהם יודעים להתעלם מזה. קח למשל את בן גביר נ' דנקנר: בית המשפט קבע שדנקנר הוציא את דיבתו של בן גביר (קרא לו בשידור טלויזיוני "נאצי קטן ומלוכלך") וגזר עליו לפי סעיף ה"ללא הוכחת נזק"תשלום פיצויים של... שקל אחד. ללא החזר הוצאות אפילו.

מהצד השני, קח למשל את פסק הדין המפורסם האחרון בנושא הזה: סרן ר' מול אילנה דיין. איזה נזק כספי נגרם לר'? סביר להניח שאפס. הרי הרוב המוחלט של האוכלוסיה לא יודע בכלל מי זה ר', אני למשל לא יכול להחליט שלא אעשה עסקים איתו כי אין לי שמץ של מושג מיהו. אבל בית המשפט פסק לו 300,000 ש"ח. אז איך הוא קיבל יותר מהמקסימום החוקי? פשוט מאוד: עוגמת נפש. אין שום הגבלה על הסעיף הזה.

במילים אחרות, הגדלת הסכום היא די חסרת משמעות.

קישור לתוכן
שתף באתרים אחרים

אכן נחמד לנהל כאן דיון תרבותי (אני אמנע מלהוסיף "לשם שינוי" לבינתיים), אבל לא נראה לי שהוא ימשך עוד הרבה. בסה"א איסתרא העלה נקודות דומות מאוד לאלו שהזכרתי כאן קודם - רק באופן הרבה יותר מפורט ועם סימוכין. בשלב הזה כבר לא מדובר בוויכוח דעה אלא בוויכוח עובדתי, ונראה כי חתול זקן הפסיד בו ועזב.

קישור לתוכן
שתף באתרים אחרים

מבחינתי החוק בעייתי בעיקר בגלל שתי סיבות:

1. זכות בלתי מוגבלת לתגובה של מושא התחקיר או התלונה, ברמה כזו שהתגובה יכולה להיות הרבה יותר ארוכה מהכתבה עצמה.

2. אין שום התייחסות לתביעות SLAPP והחוק בעצם לא רק מאפשר לתביעות כאלו להמשיך ללא הפרעה, הוא מאפשר לתובעים לאיים בסכומים גדולים הרבה יותר. אם לדוגמא קניתי מחשב פגום בחברה גדולה ואני מפרסם דברי אמת לא קלים על אותה חברה באינטרנט (ונצא מנקודת הנחה שאני מפרסם זאת עם פרטם מזהים מלאים שלי), אותה חברה יכולה לתבוע אותי בסכום עתק גם אם דיברתי אמת לאמיתה. אין שום הליך ביניים שיכול להעיף תביעות כאלו מבתי המשפט ובמקרה כזה עליי לשכור עורך דין ולשלם אלפי אם לא עשרות אלפי שקלים רק כדי להוכיח שאמת דיברתי.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%94_%D7%90%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%98%D7%92%D7%99%D7%AA_%D7%A0%D7%92%D7%93_%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%AA%D7%A4%D7%95%D7%AA_%D7%A6%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%AA

קישור לתוכן
שתף באתרים אחרים

1. לסוגייה הזו כבר התייחסתי באחת ההודעות הקודמות - אתה מוזמן לגלול אחורה... ליתר בטחון, אני חוזר על דברי:

עניין פרסום תגובת מושא הדברים "כלשונה": אני מסכים שמדובר בנוסח בעייתי שכן התגובה "כלשונה" עשוייה להיות באורך הכתבה עצמה, אך לפעמים זה דווקא נדרש. לדוגמה, נניח ומתכוונים לפרסם כתבה על פלסטינאים שטוענים שהוכו ע"י מתנחלים בזמן שעבדו בשדה שלהם, בלי לתאר את שהתרחש קודם לכן - בעוד תגובת נציג המתנחלים תכלול את השתלשלות האירועים (לטענתו, לפחות) הכוללת את היות השדה שטח מעובד של יישוב יהודי כלשהו שהפלסטינאים הכריזו עליו בעלות רק אחרי קום אותו ישוב, שהיו בישוב הזה בעבר חדירות חבלניות מכיוון אותו שדה, שרכבי מתנחלים שעברו במקום נרגמו באבנים ע"י אותם "חלקלאים" וכולי. במקרה כזה, "התגובה כלשונה" אכן עשוייה להיות כאורך הכתבה, ובו בזמן להיות נדרשת על מנת להציג את הדברים בצורה הוגנת. אסור שרצון העיתונאי לקצר ולתמצת יהווה עילה סבירה להתעלמות חלקית או מוחלטת מנקודת מבטו של אחד או יותר ממושאי הכתבה.

בעצם, יש עוד משהו בנוגע לסעיף הזה: בהיותו הבעייתי ביותר, מדהימה השתיקה המוחלטת לגביו מצד העיתונאים. יכול להיות שהסיבה לכך היא חששם של אותם עיתונאים מעיסוק ציבורי בשאלה הזו, שעשוי לגלות כי כיום במקרים רבים אין הם טורחים לבקש תגובה בכלל, או רצונם להפיל את החוק בשלמותו ולא שהחוק יעבור עם תיקון שיסדיר את חובתם לפרסם רק תגובות בהיקף שפוי?

2. מה, במצב הקיים לפני התיקון לחוק לא יכולים להגיש נגדך תביעה כזו? נניח והגישו נגדך תביעה בסך 50K שקל במקום 300K שקל - האם תגובתך תהיה שונה? הרי בכל מקרה או שתיבהל ותיסוג, או שתיעזר בעורך דין ותתבע מהצד כנגד החזר הוצאות משפט. התיקון לחוק אמנם אינו מתקן את הבעייתיות הזו, אך גם אינו מקלקל בשום צורה ודרך.

קישור לתוכן
שתף באתרים אחרים

לעניין SLAPP בכלל לא משנה סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק. לחברה גדולה שרוצה לאיים על גוף קטן אין שום בעיה לתבוע פיצוי על נזק בסך של עשרה מיליון שקל, למשל, גם אם לא נגרם לחברה נזק משמעותי וגם את הטענות של אותו גורם קטן הן האמת, כל האמת ושום דבר פרט לאמת. הזי זו תביעת הטרדה ואיום, SLAPP, ממילא אין להם יכולת להוכיח את הטענות שלהם. כך שהסכום המקסימלי שניתן לפסוק ללא הוכחת נזק פשוט חסר משמעות מבחינה זו.

בנוגע לאורך התגובה, כבר כתבתי: זו נקודת התורפה הגדולה בחוק הזה. אתה לא תצטרך לאיים בתביעת מיליונים, מספיק לצרף את הספר "מלחמה ושלום" על שלל עמודיו כתגובה שלך. שום אמצעי תקשורת קיים לא יכול להתמודד עם נפח כזה של טקסט, מה שישאיר להם שתי ברירות: או לוותר על החשיפה או להסתכן בקנס ענק.

זה סעיף שחייבים לתקן. שוב, ההצעה שלי היא חובת פרסום תגובה באורך של אחוז מסויים מהידיעה שעליה מגיבים (או אותו חלק ממנה שעליו מגיבים, אם יש בה השמצות לכאורה על כמה גורמים שכל אחד מהם מגיב בנפרד) או מספר מסויים של מילים, הגדול מבין השניים (כדי למנוע מצב שבו על המשפט "שמעון כהן מת"א רוצח ואנס" הוא יוכל לענות בחצי מילה לפי האחוזים). מה שהייתי רוצה לראות שם זה שתיקון במקרה של טעות יהיה במקום קצת יותר בולט מאשר הטקסט המיקרוסקופי החבוי שבו משתמשים כרגע.

אגב, למי שחושב שהשימוש ב"לפי מקורות זרים" יעזור לו:

זה עובד רק אם ישנם מקורות שכאלו. פירסמת שמר כהן רוצח "לפי מקורות זרים"? תוכיח שהם קיימים ושבאמת ציטטת אותם.הטריק המקובל לעקיפת הצנזורה בארץ הוא להדליף ידיעה לעיתון בחו"ל ואז לצטט אותו כמקור הזה, כשאתה בעצם המקור של אותו מקור זר. אחרת אתה בצרות. וכמובן שציטוט בלבד אינו מספיק, גם השמצה מצד שלישי יכולה לצאת חייבת בתביעת דיבה. אז מה אם מישהו אמר לכם שכהן רוצח? לא צריך לחזור על כל שטות.

קישור לתוכן
שתף באתרים אחרים

אבל איסתרא, מה עם המקרים שבהם תגובה ראוייה לכתבה היא אכן כאורך הכתבה, אם למשל הכותב דיבר אמת בעקרון אבל השמיט הרבה מאוד פרטים חשובים ע"מ ליצור מצג שווא?

קישור לתוכן
שתף באתרים אחרים

לא הייתי ב"סביבה" זמן מה. לא התפניתי אפילו לעיין שלא לדבר על להתיחס.

אשתדל לעשות זאת בתוך הציטוט ולא בתוספת, משום נוחיות הכתיבה, מקווה שזה בסדר.

קראתי את זה. שמת לב לטעות הענקית שיש שם? מציאת הטעות מושארת כתרגיל לקורא העירני 8) .

איזו בדיוק? איזכור הטורקים? כוונתי לאותם ענינים שהאנגלים אימצו, קצת שינו, קצת התאימו ושילבו כשלהם. המושג "פקודה" בספר החוקים שלנו הוא מתוך ההקדמה "פקודת המלך במועצתו" לנתינים בקולוניות שלו. דרך אגב, גם המושג "טאבו" הוא מימי הטורקים וכבר מזמן היה ראוי להשריש ביטוי עברי הולם.

ענקית? נו........

אז פשוט לא הבנת את החוק. שאלת הנזק מתייחסת אך ורק לנזק כספי (ראה פקודת הנזיקים, סעיף 58). אם הוכחת שנגרם לך נזק כספי, אפשר לפצות אותך בכל סכום שהוא. כמובן שמי שנמצא אשם בהפצת דיבתך ישתדל להראות שהנזק שנגרם קטן. נאמר שלפני חצי שנה אמרתי שבחנות XYZ מוכרים מוצרים מזוייפים. נאמר שבית המשפט מצא שזו לשון הרע. מה הנזק שנגרם?

אז פשוט לא הבנת את הנקרא (אולי בעיית ניסוח שלי). נזק - אינו בהכרח ממוני. קרא שנית ומתוך הבנה שאיזכור "נזק" אינו בהכרח לנזק כספי או אפילו בר כימות. כפי שבעצמך כתבת הרי גם פגיעה בשמו הטוב של אדם הוא נזק. לכן איזכור פקודת הנזיקין אינה לענין. קצת מוזר לטעון כאן כדי לסתור אותי כי שאלת הנזק מתיחסת רק לנזק כספי, ואחר כך בהמשך לטעון קיום לנזק לא כספי אלא של פגיעה בשם הטוב כשלעצמו.

"........הוכחת נזק כספי אינה דבר קל..".

נכון מאד. לכן הסכום לפיצוי ללא הוכחת קיום נזק צריך להיות קטן יחסית ואילו אם הוכח קיום נזק ממוני הסכום צריך לפצות, לא רק לשפות. השינוי הנוכחי בחוק אינו מתקן דבר למרות שיש מקום לתקן אלא מתמקד רק בהיבט אחד, כאשר הנחת הקורא היא שיש מטרה לכך ויש סיבה לכך, והיא אינה הרצון לשפר את החוק. למרות שיש מה לתקן בו והיה צריך לעשות זאת. החלק המודגש אמור להבהיר את דעתי על התיקון הזה ועוד יותר על מקדמיו.

נגיד שאני מודיע ברבים שאנסת שלוש נשים. סביר להניח שהדייט הבאה שלך, אם תשמע את זה, תהיה פחות נלהבת להמשיך איתך בקשר. איך בדיוק אתה יכול להוכיח שזה בגלל השקר שהפצתי ולא בגלל האישיות שלך, למשל? ואיזה נזק כספי נגרם לך בגלל זה? אני יכול לטעון שלו היית ממשיך לצאת איתה היו נגרמות לך הוצאות: מסעדות, , מתנות ועוד. אם היא זרקה אותך בגללי, הרי שכל ההוצאות האלו נחסכו ממך. אז אולי תפצה אותי?

לא ברורה האנאלוגיה ומה בכלל היא עושה כאן. אם כוונתך שוב לנזק ממוני הרי שאין זה רלוונטי. כל שעל המתלונן להראות ברמה סבירה כי נגרם נזק לשמו הטוב, כאדם סביר מהישוב. (אלא אם יוכח כי סביבתו מעריכה לטובה אנסים). אבל היו כבר מקרים בהם נקבע כי בנסיבות הענין לא נגרם נזק ( אם זה לא ברור-כוונתי לנזק לשמו הטוב) ולכן לא נפסקו פיצויים כלל. ללא הוכחת נזק - אין צורך להוכיח כי נגרם נזק, גם לא לשם הטוב, ורק בשל כך שעלול היה להיות נזק (גם לא ממוני) יהיה לי מניע טוב להשתדל ולהשקיע בתביעה. הסכום הקטן יתכן ולא היה מניע מספיקחזק להשקיע בתביעה. כך שגם כאן יש לתובע מה להוכיח ומה להראות.

אתה חושב שלא כך והסכום הגדול לא יהיה מעורר מוטיבציה לתביעות רק מעצם גובהו והפחתת הצורך בהוכחת נזק (לשם הטוב כוונתי, אחזור על כך שוב)? אז אמונתך בטובו של הטבע האנושי והיעדר חמדנותמובנית באדם גדולה משלי. לדעתי הרצון לנסות "מצליח" תמיד יגבר על הרצון להיות הוגן והגון, ככל שבבני אדם עסקינן. ראה רק הדיון הנחמד על האפשרות ל"צרכנות נצלנית" כלומר לקנות בידיעה מראש שבעצם רוצים להחזיר אחרי השימוש ולנצל לרעה את האפשרויות בחוק הקיים.

אלא מה, גם לשם הטוב של אדם יש חשיבות. גם אם לא יגרם לך נזק כספי בכלל, אני מתאר לעצמי שלא תרצה שאנשים יחשבו שאתה אנס סדרתי. שם טוב לא מכוסה ע"י פקודת הנזיקים. לכן נוסף סעיף ה"ללא הוכחת נזק". אגב, הוסיפו אותו ב- 1996, עד כמה שאני זוכר. מספיק זמן כדי להרוס את הדמוקרטיה, לא?

שם טוב לא מכוסה על ידי פקודת הנזיקין? אז מדוע הזכרת אותה לצרוך הפרכת הטיעון שלי לקיום נזק (לא ממוני, הגם שלא הדגשתי זאת כי הנחתי שהדבר ברור). בוודאי שיש לו חשיבות וגם מחיר של פיצוי בהתחשב בנסיבות ובענין (לא משקל אמירה בגנות אדם אלמוני במסגרת רכילות פרטית כאמירה במסגרת פרסום רב תפוצה בתקשורת כנגד איש ציבור ששמו הטוב אמור להיות מעיקרי יסודות פעולתו וחייו.

לעניןהשימוש בביטוי הרס הדמוקרטיה - כבר ציינתי כי נפיחות מצד אחד אינן שונות מנפיחות מצד אחר. נפיחות הן נפיחות, במיוחד אחרי צ'ולנט טוב בשבת (אם מישהו לא קורא זאת בחולם). מאידך, נחמד להתעסק בנפיחות מדי פעם. ראה ההגדרות של חסידי הביב בפוסטים בענין עמותות השמאל.

מה? זה לא נכון, חד וחלק. ראשית, רק כמה הודעות מעל זו שלך הבאתי את הצעת התיקון לחוק, הצצה מהירה היתה מראה לך שאין שם שום התייחסות בכלל לשאלת האמת או חוסר האמת שבפרסום וכן אין שם שום התייחסות לבדיקה שערך או שלא ערך המפרסם. כלומר התיקון לחוק בכלל לא משנה את המצב הקיים מבחינה זו!

התייחסתי להסברים של מקדמי החוק, כפי שהסבירו שעומד להיות במסגרת הדיונים בועדה.

שנית, הנה לשון החוק (הקיים) המפורשת:

רואה? לפי סעיף א, אם האמנתי שבאמת אנסת, אתה לא תזכה בתביעה. כלומר זה:

........

פשוט לא נכון. אם זה שקר אבל אני מאמין שזו אמת, אני פטור.

לא נכון. אתה יכול להאמין במה שתרצה, אבל בית המשפט ישווה עם מה שנקרא "דעת האדם הסביר" כלומר מכנה משותף של סבירות כפי שנראית בעיני השופטים. כל אחד יכול לומר "האמנתי שזה כך" ובכל זאת יש חובה מסויימת. גם חובת בירור הדברים, למרות ההבדל שיתנו בחובה זו בין דברי רכילות בתור בקופת חולים לבין המודפס בעיתון.

גם שאלת תום הלב, ושאלת חשיבות הפירסום, שיכולות להיות הגנה לנתבע, יש הבדל אם מדובר בדיבה כלפי איש ציבור (ראה הדיונים הרבים והויכוחים להגדרה זו) לבין אדם שאינו איש ציבור.

לפי סעיף ב, נדרשים "אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא" לפני הפרסום. בשום מקום לא אין דרישה ל"רמת החקירה המשפטית על ידי המפרסם". ומי קובע מהם "אמצעים סבירים"? בית המשפט כמובן.

רגע רגע. אתה טענת כי אין בחוק דרישת בדיקה אלא מספיקה הצהרת "כך אני מאמין". כעת אתה כותב שאכן יש דרישת בדיקה באמצעים סבירים. צריך להחליט. אלא שגם אמצעים סבירים אלו רוצים כעת, לפי הנאמר על ידי יוזם החוק, לדרוש שיהיו מחמירים מהקיים היום. עקרונית זה בסדר, והייתי מסכים עם זה(במגבלות מסוימות) אילו אכן היה מדובר באמת ברצון כן לשיפור אמינות תחקירים עיתונאיים וכיוב"א. החוק היום דורש אמצעים סבירים שאכן בית המשפט מחליט על סבירותם. בכך אין לנו מחלוקת. הטיעון שלי הוא כי יוזמי החוק רוצים לקדם הגדרות לרמת הוכחה שאינה מעשית בעיתונאות הכתובה, לא כל שכן המיידית הטלוויזיונית או האינטרנטית. אין כלל הבדל ביניהם והתיחסות לרמות חקירה שונות הנדרשות בהתאם.

ומה שאתה כותב כאן אינו בדיוק תמונת ראי של "כל מיני יצורים הכותבים על "המטרה של אירגוני שמאל היא לעשות נזק למדינה""? גם אתה מייחס למי שלא מסכים איתך כוונות, רצונות או מטרות שאינך יכול בכלל להוכיח. למעשה, כפי שהראיתי, גם את העובדות אתה לא מצליח להוכיח - כי הן שגויות.

מה בדיוק הראית? עצם זה שטענת כך או אחרת - אין בה הוכחה אלא בעיני מי שחושב שעצם אמירתו דבר היא ההוכחה לנכונותו. עובדות שגויות? איזה? אהההה..... כמה פעמים כתיבת "לא נכון" היא אכן "הוכחה".

יש לישאלה אליך, הנשאלת בתום ובישורה: אם הייתי מתיחס לאותם אירגוני שמאל בדיוק כמוך הגישה שלך היתה שונה? ולהבדיל - אינני מגדיר זאת כעובדה וטוען "הוכחתי" רק כי כתבתי כך.

בנוסף והזכרתי זאת - יש להבדיל בין פוליטיקקים (זו לא טעות הקלדה) לבין "אידיוטים שימושיים". לא שכולם כמקשה אחד ראויים להבחנה הזו, אלא שההתלהמות והאמירה שהזכרתי על יחוס מניעים אינה עושה הבחנה כזו.

מה? לא נכון. בכל מדינות העולם, למיטב ידיעתי, חובת ההוכחה בלשון הרע היא על הנילון ולא על המתלונן. זה אמור להיות מובן מאליו. קח שוב את הטענה שלי שאתה אנס סידרתי: אם זה יגיע לבית המשפט, איך בדיוק אתה מתכוון להוגיח שאיך אנס שכזה? האם תצליח להציג אליבי מוצק לכל דקה ודקה מימי חייך? האם תביא לעדות את כל נשות העולם, שישבעו שמעולם לא קיימת עימן יחסי מין בניגוד לרצונן? הרי אין שום דרך מעשית להוכיח שלילה. לעומת זאת אני יכול בקלות להוכיח את הטענה שלי: כל מה שאני צריך לעשות זה להציג שלוש נשים שישבעו שאנסת אותן. גם אם בחקירה צולבת תצליח להוכיח שהן משקרות או טועות או לפחות שסביר להניח שהן משקרות או טועות ובית המשפט יסכים שהטענות שקריות, עדיין תעמוד לי טענת תום הלב (בסייגים מסויימים). לחליפין אני יכול להציג את פסק הדין שהרשיע אותך. כלומר אני יכול בקלות להוכיח את הטענה שלי, לך אין שום להוכיח את הטענה שלך.

התובע מחברו עליו ההוכחה -כוונתי לשאלת הנזק ממוני כמובן. לא היה ברור? בנוסף, הנתבע צריך להוכיח תום לב אם הוא רוצה להעלות טענה זו להגנתו. איך יוכיח זו כבר שאלה אחרת. גם האמצעים בהם נקט לבדיקה הם דברים שהוא צריך להראות ןלהוכיח ולא התובע.

לשאלת תום הלב - מאד לא מדויק. ברגע שהן תעדנה שהן סיפרו לך, תהיה כמובן השאלה של אמינות המקור ואופן האמירה. אם אמרת ששמעת מהן כך וכך, וזה מה שהן אמרו וברור לשומע שזו שמועה של צד שלישי, זה בסדר. ניתן לטעון לתום לב. אם טענת שאני אנס (כלומר הצגת זאת כעובדה) ורק אחר כך מסתבר שזה מפי השמוןעה בלא שבדקת אם היתה הרשעה בכלל, למרות שקל מאד לברר זאת ואין לך צידוק או ענין ציבורי לפרסם זאת, הרי שלא תעמוד לך הגנת תום לב.

אבל מי שתובע נזק (ממוני) צריך להוכיח אותו. קשה? נכון, כמו בהרבה תחומים. מצד שני אם לא היה צורך להוכיח נזק ממוני כלל הרי שכל יומיים היו תביעות על כל דבר.

ושוב, זה סעיף שהיה קיים בחוק מהיום בו התקבל. התיקון המוצע לחוק בכל לא מתייחס לנקודה הזו, כך שהניסיון שלך לייחס למציעי התיקון/המצביעים בעדו/אלו שתומכים בו רצונות אפלים כלשהם בהתייחס לאותה נקודה מנותקים לחלוטין מהמציאות.

מאד לא מנותק מהמציאות. מניעים כאלה או אחרים יש לכל הפוליטיקקים והם אינם תמיד טובת הציבור או עצם שיפור המציאות. במקרה הזה - עצם העובדה כי מתעסקים בנקודות מאד מסוימות, דהיינו העלאת סכומים ובצידם מניעת הצורך להוכחת נזק, בהתעלמות מכל הדברים האחרים הזקוקים לשיפור ותיקון בחוק הזה, היא האומרת.

לכך יש להוסיף את שלל האמירות והדרישות לחקירה ולרמת בירור "שיוכיח בבית המשפט" (הסברי אחד מאוהדי החוק) והקונטקסט הכללי של אמירות ההשתלחות על "התקשורת" ומערכת המשפט (שגם בה יש פגמים רבים אך לא זה הנושא). כאשר מבודדים כל דבר זה נראה אולי תמים, כאשר בוחנים בקונקסט ובתהליכים - יש משמעויות אחרות. אבל זכותך המלאה לא להבחין בכך או להתעלם מנימוק זה או אחר.

וגם זה כמובן לא נכון. פקודת הנזיקים האזרחיים:

סעיף 7 לחוק לשון הרע איפשר במקורו רק פיצוי על נזק כספי. כלומר כל הבחורות שלא מוכנות לצאת איתך אחרי שפרסמתי כתבה בה טענתי שאתה אנס סידרתי לא גרמו לך נזק כספי ולכן לפי הסעיךף הזה אתה לא זכאי לפיצוי, למרות שמעולם לא אנסת אף אחת ואני ידעתי את זה בזמן הפרסום. אלא מה, המחוקק החליט ובצדק שגם לשמו הטוב של אדם יש ערך ולא רק לנזק הכספי שנגרם לו. הפרסום הנ"ל פוגע בשמך הטוב ועל זה מגיעים לך פיצויים. עכשיו המחוקקים חושבים שהסכום אינו גדול מספיק ורוצים להגדיל אותו. אבל עדיין יש להראות שהפרסום היה שקרי ושהמפרסם ידע שהוא שקרי או שלפחות לא ביצע את הבדיקה המינימלית כדי לבדוק את אמיתותו לפני שתוכל לקבל פיצוי.

כבר עסקנו בהיבט זה ובכך שהאיזכור שלך של פקודת הנזיקין לא רלוונטי. כאשר מוכח שהמפרסם ידע שהפרסום שקרי או מתפרסם בזדון - גם היום יש אפשרות לקביעת סכום גדול בהרבה אף מהצעת התיקון הנוכחית. מה הקשר? ושוב, הוכחת הטיעון שהמפרסם ידע שהמידע שקרי על התובע, כאשר הנתבע לא נתדרש להוכיח שהפירסום אינו שקרי. אם יידרש להוכיח שהפרסום אינו שקרי המשמעות היא שיידרש לפני הפירסום לעשות חקירה ברמה פלילית וזה לא מעשי. גם זה אחד ההיבטים הגרועים שיש בהצעה הנוכחית.

לפי לשון החוק מספיק שההשמצה הגיעה לאדם אחד. יותר מצומצם מזה אי אפשר. אבל שוב, זה החוק מהיום בו התקבל ואין לה שום קשר לתיקון.

נכון (לאדם אחד מלבד המושמץ, כוונתך) אבל מה זה שייך? מה רצית לומר בכך? שלא הבנת שהדוגמא הזו ניתנה כתשובה למי שציין את חשיבות היקף הפירסום לעומת אמירה בשיחה של קבוצה קטנה של "סתם" אנשים?

מישהו יופתע שגם זה לא נכון? זה אמנם איתות מהמחוקק לשופט שהקנסות שנגזרים נראים נמוכים מידי, אבל תסמוך על השופטים שהם יודעים להתעלם מזה. קח למשל את בן גביר נ' דנקנר: בית המשפט קבע שדנקנר הוציא את דיבתו של בן גביר (קרא לו בשידור טלויזיוני "נאצי קטן ומלוכלך") וגזר עליו לפי סעיף ה"ללא הוכחת נזק"תשלום פיצויים של... שקל אחד. ללא החזר הוצאות אפילו.

מאד נכון והדוגמא לא רלוונטית. שופטים נותנים כל מיני דברים כדי להביע דעה, להבדיל מלשון החוק (רלוונטי גם לדיון על ההבדל בין שיטת המושבעים לשיטתנו). השופט הביע דעתו על מעשיו של בן גביר (שאכן יש בהם לעורר תחושה של איזכור את הגישה של הנאצים כלפי היהודים) ויחד עם זאת את כך שעל פי החוק לא היה דנקנר רשאי לומר הדברים כפי שנאמרו. לשיטה זו של "פיצויים סמליים לבוז" ניתן להזכיר גם את עשר האגורות בהן זכה תובע שתבע את המשטרה על הפרת פרטיותו בכך שדיווחה לחברת הביטוח על היעדר רשיון כלל של יאכטה שבגין טביעתה רצה פיצוי. אין רשיון בתוקף-אין ביטוח, והמשטרה עלתה על כך שהרשיון היה מזויף והגישה נגדו העמדה לדין. על זה תבע את המשטרה והשופט קבע שאכן היתה הפרת פרטיותו והעברת מידע שלא כדין אבל לאור הנתונים דבע "פיצויי בוז" של עשר אגורות.

מהצד השני, קח למשל את פסק הדין המפורסם האחרון בנושא הזה: סרן ר' מול אילנה דיין. איזה נזק כספי נגרם לר'? סביר להניח שאפס. הרי הרוב המוחלט של האוכלוסיה לא יודע בכלל מי זה ר', אני למשל לא יכול להחליט שלא אעשה עסקים איתו כי אין לי שמץ של מושג מיהו. אבל בית המשפט פסק לו 300,000 ש"ח. אז איך הוא קיבל יותר מהמקסימום החוקי? פשוט מאוד: עוגמת נפש. אין שום הגבלה על הסעיף הזה.

מה שמוכיח כי אין צורך בכלל בתיקון המוצע כי החוק דהיום מאפשר פיצויים גדולים ויש חופש שיקול דעת לשופט. אלא שהגדלת הסכום יש לה משמעות מהיבטים אחרים שצויינו.

ראשית לכולם הוא המניע והדחף של חישוב "מצליח". דובר כבר על שיטות ההפחדה של עוכרי דין מטעם חברות גדולות כלפי מתלוננים או כאלה המביעים דעה שלילית על מוצר או שירות. הגדלת הסכום עלולה בהחלט להגדיל הדחף להגשת תביעות סרק, מתוך ידיעה כי הנתבע חסר אמצעים להתגונן לעומת (כלומר יחסית) לאותו גוף גדול ועשיר. אבוא לקראת הטיעון שלך ואומר בהגינות כי יש בכך להרתיע תביעות של אנשים פרטיים כנגד אנשים פרטים, שהרי הסכום המירבי לתביעה בת"ק בערך דומה, ואילו הגדלת הסכום תחייב העזרות בעו"ד שגוזר באחוזים מתוך הסכום הגדול. אבל ההיבט הזה בטל בשישים לדעתי לעומת הנזק לשאר מתביעות שמטרתן הפחדה. במסגרת הסכום הקטן ניתן גם להגיש תביעה נגדית בת"ק ללא הואות מרובות מה שאין כן בסכומים הגדולים. כבר ראינו רבות כיצד עסקים גדולים מגישים תביעות לשון הרע דווקא לשלום כתגובת נגד להגשת תביעה בגין מוצר/שירות לקוי וכד'.

לגבי התוספת של איסתרא : מצטרף לדבריו על הצורך בתיקון באופן שיהיה מעשי לעומת הנזק שבפירסום. ולא כפי שמוצע היום. זה רק מחדד את הבעיתיות בהצעה הנוכחית, ומחזק את החשד למניעים שלא מטובת החוק או הענין.

קישור לתוכן
שתף באתרים אחרים

אבל איסתרא, מה עם המקרים שבהם תגובה ראוייה לכתבה היא אכן כאורך הכתבה, אם למשל הכותב דיבר אמת בעקרון אבל השמיט הרבה מאוד פרטים חשובים ע"מ ליצור מצג שווא?

כבר אמרו פעם חכמים שחצי אמת גרועה משקר, שקל להבליטו ככזה. אכן מסכים שצריך לשפר את מתן התגובה וההבהרה, ובעת מחלוקת בית משפט יחליט אם זה משמעותי או שמא נעשה בכוונת זדון. אבל יש לקבוע סייגים לדרישות התגובה. בוודאי שהדרישה הנוכחית אינה מעשית ומכך מתחזק ומתבסס החשד למניעים פסולים של יוזמי התיקון.

קישור לתוכן
שתף באתרים אחרים

כבר התחלתי לכתוב תגובה מפורטת אבל במחשבה שניה: לעזאזל, גיבשת דעה נחרצת על התיקון לחוק בלי לקרוא בכלל את הצעת התיקון לחוק! אני חושב שזה מייתר כל צורך בתגובה נוספת.

קישור לתוכן
שתף באתרים אחרים

נשמע בקיא, אבל הוא לא. איך אפשר להיות בקיא בנוגע להצעת חוק שבכלל לא קראת? אני קראתי הן את החוק והן את הצעת התיקון לפני שהבעתי דעה וגם הבאתי אסמכתאות לדברי. Old Cat לא הביא אסמכתאות.

קח למשל את פקודת הנזיקים: חוק לשון הרע מפנה אותך ישירות אליה. פקודת הנזיקים מפנה אותך ישירות לחוק לשון הרע. אבל Old Cat החליט שפקודת הנזיקים לא רלוונטית. על סמך מה? כי זה הורס לו את התזה...

הוא אפילו לא שם לב שבאתר שהוא ציטט טעו בלשון החוק!

קישור לתוכן
שתף באתרים אחרים

1. לסוגייה הזו כבר התייחסתי באחת ההודעות הקודמות - אתה מוזמן לגלול אחורה... ליתר בטחון, אני חוזר על דברי:

עניין פרסום תגובת מושא הדברים "כלשונה": אני מסכים שמדובר בנוסח בעייתי שכן התגובה "כלשונה" עשוייה להיות באורך הכתבה עצמה, אך לפעמים זה דווקא נדרש. לדוגמה, נניח ומתכוונים לפרסם כתבה על פלסטינאים שטוענים שהוכו ע"י מתנחלים בזמן שעבדו בשדה שלהם, בלי לתאר את שהתרחש קודם לכן - בעוד תגובת נציג המתנחלים תכלול את השתלשלות האירועים (לטענתו, לפחות) הכוללת את היות השדה שטח מעובד של יישוב יהודי כלשהו שהפלסטינאים הכריזו עליו בעלות רק אחרי קום אותו ישוב, שהיו בישוב הזה בעבר חדירות חבלניות מכיוון אותו שדה, שרכבי מתנחלים שעברו במקום נרגמו באבנים ע"י אותם "חלקלאים" וכולי. במקרה כזה, "התגובה כלשונה" אכן עשוייה להיות כאורך הכתבה, ובו בזמן להיות נדרשת על מנת להציג את הדברים בצורה הוגנת. אסור שרצון העיתונאי לקצר ולתמצת יהווה עילה סבירה להתעלמות חלקית או מוחלטת מנקודת מבטו של אחד או יותר ממושאי הכתבה.

בעצם, יש עוד משהו בנוגע לסעיף הזה: בהיותו הבעייתי ביותר, מדהימה השתיקה המוחלטת לגביו מצד העיתונאים. יכול להיות שהסיבה לכך היא חששם של אותם עיתונאים מעיסוק ציבורי בשאלה הזו, שעשוי לגלות כי כיום במקרים רבים אין הם טורחים לבקש תגובה בכלל, או רצונם להפיל את החוק בשלמותו ולא שהחוק יעבור עם תיקון שיסדיר את חובתם לפרסם רק תגובות בהיקף שפוי?

2. מה, במצב הקיים לפני התיקון לחוק לא יכולים להגיש נגדך תביעה כזו? נניח והגישו נגדך תביעה בסך 50K שקל במקום 300K שקל - האם תגובתך תהיה שונה? הרי בכל מקרה או שתיבהל ותיסוג, או שתיעזר בעורך דין ותתבע מהצד כנגד החזר הוצאות משפט. התיקון לחוק אמנם אינו מתקן את הבעייתיות הזו, אך גם אינו מקלקל בשום צורה ודרך.

1. למעט מקרים קיצוניים במיוחד, אין שום סיבה שתגובה תהיה יותר מעמוד או שניים, והחוק במצבו הנוכחי מאפשר לנשוא הכתבה לזמבר את העיתונאי החוקר ע"י כך שהוא ישלח תגובה ארוכה ומפורטת במיוחד למרות שברוב המקרים לא תהיה סיבה לכך. בדוגמא שתיארת המתנחלים ייתארו את הנוף, את מספר העצים שנמצא בכל מקום וידרשו לפרסם תגובה של כל אדם שהיה מעורב בתקרית לכאורה, גם אם יהיו עשרות אנשים מעורבים בכך.

2. מכיוון שמדובר בתיקון לחוק לשון הרע, מן הראוי להוסיף או לשנות סעיפים על מנת שתביעות SLAPP יהיו קשות הרבה יותר ושיינקטו הליכים פליליים כנגד כל מי שמבצע שימוש בסוג כזה של תביעות. במצב כזה, לקרוא לחוק הנ"ל "חוק סתימת פיות" זה בהחלט הגיוני בהתחשב בכך שכל בריון יכול לאיים בתביעות SLAPP כנגד מי שמפריע לו במלאכתו.

קישור לתוכן
שתף באתרים אחרים

1. אני מסכים שהחוק דורש תיקונים - רק שהתיקונים הללו לא ימנעו את חובת הפרסום של תגובה "ארוכה מדי" כשכזו באמת נדרשת... ולמרות הציניות בתגובתך, בפועל, מי שנפגע מהשמטת פרטים בכתבות טעונות פוליטית הם לרוב הימנים: כשנידון חוק שעשוי לפגוע בעמותות שמאל, מביאים את תגובת דובר שלום עכשיו. כשמדובר על החלטה לפינוי התנחלויות, מביאים את תגובת... דובר שלום עכשיו.

2. אין קשר בין ההערה (הנכונה) למסקנה. נכון, החוק החדש מאפשר על פניו תביעות SLAPP - אך לא יותר ולא פחות מאשר החוק הקודם (הסכומים ישתנו, אבל האפקט ממש לא). מדוע אם כן אתה קורא לתיקון "חוק ההשתקה" ולא לחוק עצמו, חוץ מאשר למטרות "השתקת" התיקון הזה?

קישור לתוכן
שתף באתרים אחרים

ארכיון

דיון זה הועבר לארכיון ולא ניתן להוסיף בו תגובות חדשות.


×
  • צור חדש...